<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף לב.</h2>
כתב הרב והמצוה תשעים ושש היא שנצטוינו לטמא את הנבלה וזאת המצוה כולת טומאת נבלה וכל משפטיה. ואני עם כל אריכות דברי הרב וההקדמה שהקדים לכל מיני הטומאות לא ראיתי להביא דין הטומאות (ע' צ"ו—ק"ח) בחשבון המצות לפי שהן רשות גמורה מכל צד אין בהם עניין מצוה שתמנה. ולשון סיפרא שהביא גם כן הוא מבואר הא כיצד הוי אומר רשות. כיון שמנענו יתעלה מביאת מקדש בטומאה (ל' ע"ז—ח') ומאכילת הקדשים גם כן (ל' קכ"ט) וצוה אותנו לאכול דברים בטהרה (קרח י"ח) כל טהור בביתך יאכל אותו ביאר ואמר אלו דברים מטמאין ואלו אינם מטמאין ואין בסיפורים ההם מצוה לא בכלליהן ולא בפרטיהן בשום פנים. וזה כאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת במצות לא תעשה (צ"א—ה') ונשאר עלינו לדעת אי זה דבר הם המומים ולא נמנה בהם מנין כמאמרו שלהרב בעיקר השביעי, אף כאן מנענו ית' מעשיית דברים בטומאה ונשאר עלינו להודיענו אי זה דבר הוא הטומאה ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה והבן זה. וכן יראה במצוה שהקדים לאלו והיא הפרת הנדרים שלא תמנה לפי שהיא שלילות שנצטוינו לעשות ככל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו רק עפ"י בית דין או האב או הבעל.
